מספרים על אורי

אורי הצטיין בשני התחומים והאמין כי הדרך לשלמות משלבת גוף ונפש. במסגרת ענף האתלטיקה הקלה היה רץ למרחקים ארוכים, השתתף בתחרויות אזוריות וארציות ואף בריצות מרתון. בגיל ארבע עשרה גילה את ענף הרוגבי, אותו ספורט נוקשה הצריך מהירות, כוח ומידה לא מבוטלת של אינטליגנציה. אורי הצטרף לקבוצת הרוגבי של הגליל העליון והפך לאחד מעמודי התווך שלה. עד לגיוסו לא החמיץ שום אימון או משחק. לימים, כשחסרו שחקנים והוא כבר חייל, היה מוזעק מקצות הארץ להשלים את הרכב הקבוצה ומיד חוזר לבסיסו.
בעת החופשות נהג אורי לעבוד עם אביו בחוות הניסיונות במטעים. העבודה הפיזית הקשה, אשר כללה פריסת צנרת השקיה וקטיף בחודשי הקיץ החמים לא הרתיעה אותו והוא גילה חריצות, נמרצות וכוח רב. 

על אף חוסנו הגופני היה אורי אדם רגיש ואהב לכתוב, בעיקר שירה. הייתה לו יכולת להביע בשיר את תחושותיו ורגשותיו בפשטות, בחוכמה ואף בהומור. 

מתוך יומנו: 
אדם כמוהו כסלע
מחלומות אין ספור לבבו מבקש לבקוע
ומבפנים לבבו כבר נשבר
ויראו כל הברואים
כן, גם סלעים נשברים

גם אביו העיד על רגישותו: "כשאורי היה בא הביתה לחופשה, היה מתיישב לידי ומרכין ראש הבן שלי, מטר שמונים גובה, עם עוצמה של אריה, היה יושב ונותן לי ללטף לו את השיער".

במחצ 
אותה תקופה החלה רצועת עזה לגעוש. אורי שהבין כי עיקר הפעילות מתרחשת ברצועה, ולמרות אהבתו לסיירת מטכ"ל ולאנשיה, החליט לעזוב ולהצטרף ליחידת המסתערבים "שמשון" כמפקד פלוגה, באומרו: "אני רוצה לשרת היכן שבאמת צריכים אותי". מפקד "שמשון" שקיבל את אורי ליחידה סיפר: "קלטתי שיושב מולי מישהו מקליבר לא שגרתי".

אגדה בחייו 
באחד הראיונות העיתונאיים, שנערכו בהקשר לפעולותיה של יחידת "המסתערבים, התבטא אורי: "אני יודע שאני עלול למות ואני מוכן לזה". בראיון אחר הוסיף ואמר: "אנחנו מקצוענים, אנחנו לא חיילים שנבהלים מזריקת אבנים ופוגעים בילד או בנער זורק אבן. אנחנו יודעים לחדור בין אלו מבלי לפגוע בהם ולהוציא את המחבל שביניהם". כך נחשף פן נוסף באישיותו של אורי: מפקד נועז הדואג לחייליו, עומד בראשם ומחנכם לאנושיות ולמתן יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית. 

אורי היה שותף למבצעים רבים ברצועת עזה והצליח עם צוותו ויחידתו לשים יד על מבוקשים ומחבלים רבים. עם הפינוי מעזה התפרקה יחידת המסתערבים. אורי, ששמו הלך לפניו כקצין מצטיין ושזכה להערכה גם בדרגים הבכירים ביותר, החליט להתנדב לצנחנים ולשמש כמפקד פלוגה, מתוך רצון להיות קרוב ללוחמים ולפעילות. תפקיד זה הוא ביצע במשך שלושה מחזורים ברציפות. בתחילה פיקד על פלוגת טירונים בגדוד 'פתן', שם העניק דוגמה אישית גבוהה וגילה אחריות אישית, מקצועיות ומסירות. לאחר שנהרג חברו הטוב יואל דליאן, שהיה מפקד פלוגה, קיבל לידיו את הפיקוד על הפלוה למשך חמישה חודשים. הפלוגה האחרונה שהנהיג אורי, סבלה מאבדות ומצבה המורלי היה ירוד. תחת ידיו של אורי עברה הפלוגה תהליך של שינוי קיצוני. אורי, שהתנגד למסורת ולנהלים עליהם גדלה הפלוגה, התחיל לבנותה מחדש בדרך שונה, הצליח לשקם את הפלוגה ולהובילה קדימה, לגבשה ולהפכה לפלוגת איכות. בראיונות עיתונאיים מספרים חייליו בהערצה, כיצד תרם שתיים ממשכורותיו למימון הקמת מועדון לחיילים. הם למדו להעריץ את יושרו, מסירותו ושאיפתו לשלמות וכיבדו אותו כאב. אורי היה אכפתי, קשוב לחייליו, העניק להם תשומת לב ודאג שלומם. תחת פיקודו מילאה הפלוגה משימות ברמה של סיירת מובחרת.

נשיא המדינה דאז, עזר וייצמן מעיד: "פגשתי את אורי לפני שנה בשכם הבנתי שהוא לא יצא הביתה יותר מחודש על פי החלטה שלו. מיד ביקשתי מקצין בכיר שיורה לו לצאת, ודרשתי שידווחו לי". 

משפחתו של אורי קיבלה מאות מכתבים אחרי נפילתו. רבים מהכותבים היו אנשים שלא הכירו את אורי בחייו, אך למדו להעריצו מקריאת הכתבות שהתפרסמו אודותיו. 
מתוך המכתבים: 
"היום, כמפקד מחלקה, אני מצדיע לאורי על כך שהוביל דרך חדשה של 'גידול' לוחמים: לא עוד אטימות, קשיות לב ו'ראש קשה'. איך אמרת? – 'חיילי ילמדו דרך הראש ולא דרך הרגליים' …על אף הקשיים שבדרך התמדת וגידלת חיילים למופת". "האדם הצנוע כל כך, אשר עוצמתו הרוחנית והפיסית קורנת מבין שפתיו הן בדיבור והן בחיוכו. …איזה טוהר מידות אורי שידר לעבר כולם, ואיך ללא קול צעקה כמפקד ובצורה הרגועה, הבטוחה והפשוטה ביותר, הוא סחף אחריו את כולם. איזו גאווה זאת היתה לשהות במחיצתו…" "גרמת לי להרגיש שלהיות לוחם, לתרום למדינה, לבטחון העם, לתת מעצמך בכול, זה הדבר שנותן את הסיפוק הגדול ביותר שקיים עלי אדמות." "אם ארצה לסכם את תקופת שהותך בפלוגתנו בצורה הכי קצרה וממצה, ואתחייב בשתי מילים, אומר: רוח סערה! למה רוח? רוח, שכן באותה מהירות שהגעת אלינו, כך גם עזבת אותנו בפתאומיות. למה סערה? סערה, כי רק סערה חזקה מאוד יכולה בתקופה כה קצרה להשפיע ולהטביע את חותמה בצורה כל כך משמעותית…". 
משפחתו של אורי קיבלה תעודת הוקרה וכבוד מאת האלוף גדעון שפר, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, בה נכתב בין היתר: "אורי ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ואהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של ."צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. 

הספדים

שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי ספד לו: "אורי הוא מתפארת הבנים של קרית שמונה. אני זוכר את השנים הרבות שבהן שירת ביחידות המיוחדות של צה"ל, תמיד במקומות המסוכנים. מדובר במשפחה לתפארת שכל בניה לוחמים".

אלוף-משנה בני גנץ, מפקד החטיבה המשיך וספד: " יש לי בן, בן ארבע. כשהוא יגדל ויהיה חייל, אני רוצה שיהיה לו מפקד כמו אורי… בכול שנותיי בצבא לא פגשתי אדם שמגלה בדמותו את האידיאל הזה, הן התחום האנושי והן בתחום המקצועי. הוא היה מתחשב, מסור מקשיב וחם, אבל בו בעת מקצוען נדיר. לוחם ברמה בלתי רגילה, שילוב כזה קשה למצוא… לא היית איש של דיבורים, אתה היית איש של מעשה ואומרים עליהם, על האנשים הגדולים, שהם אנשים שמעשיהם רבים מאמירותיהם, ואתה, אורי, היית כזה – איש גדול באמת".

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "אורי שירת כמפקד פלוגה בגדוד 'צפע' של חטיבת הצנחנים ותואר על ידי מפקדיו, כקצין בעל יכולת פיקודית גבוהה, שבלט בכושר מנהיגותו ושימש דוגמה לסובבים אותו בדרך בה פעל. אורי העמיד סטנדרטים של מצוינות לכל הבאים אחריו והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחייליו ."כאחד מפקד היחידה כתב למשפחה: "אורי היה מפקד מיוחד, אך קודם כל היה אדם וכך התייחס לחייליו ולמכריו, קודם כבני אדם ורק אחר כך כחיילים. אורי .השקיע את כל מרצו, את כל זמנו ולבסוף הקריב את חייו בדרך בה האמין דרך מושלמת של אדם מושלם, אשר החיילים והמפקדים הזוטרים כמו ,הבכירים למדו ממנה המון. בחדרו של אורי הייתה כתובה המטרה: 'להוביל ליזום, לשמש דוגמה ומופת לנצח'. ואכן, כזה היה אורי. הוא הוביל בכל אשר עשה, סחף אחריו בכריזמטיות את כולנו, מפקדים וחיילים כאחד. הוא יזם במישור המבצעי ובמישור הערכי ושימש דוגמה ומופת בכל אשר עשה. אורי היה מפקד נערץ, מפקד אשר יצר נורמות גבוהות ביותר בגדוד, טיפח דור המשך בכלל החטיבה וכל זאת בדרכו המיוחדת, מתוך אהבה ודאגה .